הכפתורים ישארו במקומם עד שהאוזן תפלוט אותם. אורך הזמן משתנה ממנותח למנותח, וכן בסוג הכפתור שהוחדר לאוזן. רובם של הכפתורים הרגילים נפלטים לאחר כשנה.
לרוב כאשר הכפתור מתנתק מהתופית, הוא יוצא לחלוטין מהאוזן. הכפתור הינו צינורית פלסטיק זעירה באורך של מספר מילימטרים בלבד כך שהסיכוי שתראו אותו הינו קטן ביותר. הדרך הטובה והבטוחה לדעת אם הכפתור עדיין במקומו הינה בדיקת האוזן על ידי רופא המשפחה או רופא א.א.ג.
בעת יציאת הכפתור מהאוזן, מתרחש הליך ריפוי בתופית שבמהלכו הנקב הקיים בתופית נסגר. לעיתים הליך סגירת הנקב בתופית לא מתרחש באופן מלא, ובמצבים אלו נותר נקב קבוע בתופית. אחד הגורמים המעלים את הסיכון לחוסר ריפוי מלא של התופית עולה במנותחים בהם הכפתור נשאר באוזן תקופה ארוכה. לכן, במצבים בהם הכפתור נשאר באוזן לתקופה העולה על שנתיים אנו שוקלים ביצוע ניתוח הוצאת הכפתור.
תעלת השמע החיצונית פתוחה אל האויר, ועל גבי העור של התעלה החיצונית ניתן למצוא מזהמים שונים – כמו על גבי שאר העור של גופנו. חלל האוזן התיכונה לעומת זאת, הינו חלל הסגור כמעט לגמרי – והוא למעשה חלל סטרילי. הכפתור יוצר חיבור מלאכותי בין חלל האוזן התיכונה לתעלת השמע החיצונית. נוזל החודר לתעלת השמע החיצונית עלול לשטוף איתו חיידקים היושבים באופן טבעי על גבי העור של תעלת השמע החיצונית, ולהעביר אותם דרך הכפתור אל חלל האוזן התיכונה. במצב כזה, תתפתח דלקת אוזן תיכונה.
כמו כמעט בכל דבר בחיים אין אף פעם ואין תמיד. ישנם מצבים בהם חדירת מים מזוהמים לאוזן לא תיצור דלקת כלל, ומצב בו גם ללא חדירת מים לאוזן תתפתח דלקת. אך אין ספק שחדירת מים לאוזן מעלה את הסיכון להתפתחות דלקת. הסיכוי להתפתחות דלקת עולה משמעותית בחשיפה ממושכת למים, בצלילה בו המים חודרים בלחץ או בחדירת מי סבון לאוזן, וזאת כיוון שהסבון משנה את מתח הפנים ומאפשר חדירה קלה יותר. מחקרים שנערכו על מספר גדול מאוד של ילדים הוכיחו שהסיכוי להתפתחות דלקת בעקבות מקלחת רגילה איננו גבוה.
לכן כיום אנו ממליצים על שימוש באטמי אוזנים במצבים הבאים:
א) באמבטיה בה האוזנים מושרות בתוך מי הסבון
ב) בעת שחייה או צלילה
ג) בילדים להם סיכון גבוה יותר להתפתחות דלקות אוזנים.
בילדים הניתוח מבוצע בהרדמה כללית.
במבוגרים ניתן לבצע את הניתוח בהרדמה מקומית.
